לשמוט, על הסף

שלוש תנועות לליל הסדר:

נוכחות-קרע-צעד

לפני החירות

יש רגע אחד דק

שבו האות א'

מבקשת להצטרף.

חירות-

היא אומרת-

אינה שלמה בלעדיי.

וכשהיא מצטרפת,

בשקט,

כמעט בלי להישמע-

חירות הופכת לאחריות.

והאדם עומד שם,

בין שתי המילים,

ושואל:

האם אני מוכן להיות אני?

לא זה הנעלם

לא זה האוחז בחופש כמו תירוץ-

אלא זה שאומר:

הנני.

והאות א' נפתחת בו

כמו שער.

אני-

שאינו לעצמו בלבד,

אלא נוגע באחר,

נושא אותו איתו,

קשור בו בחוטים דקים של מחויבות.

ומתוך האמירה הזו-

הגב מתיישר,

הנשימה מתרחבת,

והלב זוכר:

חירות אינה בריחה,

היא התייצבות.

וכשאדם אומר הנני באמת-

משהו בעולם נענה לו.

עוד אדם מרים מבט,

עוד לב מתעורר,

עוד צעד קטן נלקח קדימה.

וכך, בלי רעש,

בלי הכרזה,

נרקמת חירות אחרת-

חירות שיש בה א',

חירות שהיא אחריות,

חירות שהיא אנחנו.

הנני

“טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם”

יש נחמה

במוכר.

גם כשסוגר-

עד שנקרא לו בית.

שעבוד

שכבר יודע את קצב הנשימה,

את שעת הפחד,

את שעת השתיקה.

ומהי חירות

אם לא קול רחוק

שטרם הוכיח את עצמו?

ומהו המדבר

אם לא הבטחה מעורפלת-

אין בו שם

שיענה.

הלב נקרע

בין הידוע

לבין מה שאינו משיב.

כי גם עבדות

נותנת דבר־מה יציב:

קרקע.

והחירות-

בתחילתה-

רעד.

צעד אחד

אל תוך מקום

שאינו מבטיח דבר

מלבד האפשרות

לפגוש

את פניי.

זה מה שמטלטל:

לא היציאה-

אלא אי־הידיעה

מי אהיה

בלעדיה.

מצרים אינה מקום.

היא צורת נפש

הנאחזת

במה שכובל אותה-

מפני שהוא מוכר.

והמדבר?

אינו חירות.

הוא הדרך.

השרשרת-

לפחות—-

לא שיקרה:

היא החזיקה.

ובלילה הזה

השאלה איננה רק

איך יוצאים,

אלא איך מרפים

ממה שלופת

דווקא כי התרגלנו אליו.

ואולי חירות מתחילה

בסדק דק

באמון בוודאות.

לא בנס,

לא בים,

אלא שם.

בין מי שיודע

ממה יכאב מחר,

לבין מי שעדיין לא יודע

איך נושמים

מרחב פתוח.

יש רגע כזה-

שבו הים לא נבקע,

והדרך עוד לא דרך,

והלב מבקש הוכחה.

ומולנומים סגורים,

ומאחור-רעש המרכבות,

ובתוכנו-קול דק,

כמעט נשכח:

לך.

לא כי ברור,

לא כי מובטח,

לא כי נכתב לך נס מראש-

אלא כי יש אמת

שמבקשת גוף.

ונחשון אינו דמות מן העבר,

הוא פעימה בהווה:

רגע שבו אדם קם מתוך עצמו

ואומר-אני.

אני הולך,

גם כשאיני רואה.

אני נכנס,

גם כשהמים קרים עד עצם.

אני נושא בתוכי

אמונה שאינה תלויה בנס-

אלא יוצרת אותו.

לא מחכה שייפתח-

פותח.

לא ממתין שיקרה-

נעשה.

כי יש מנהיגות

שאינה עומדת בראש המחנה,

אלא צועדת ראשונה אל הלא־נודע.

כי יש ביטחון

שאינו ידיעה-

אלא הסכמה ליפול לתוך יד שאינה נראית.

כי יש רגעים

שבהם כל העם מחכה-

ורק אחד נכנס.

ובליל הזה,

כשאנחנו מספרים על יציאה,

אולי נזכור-

שהים נבקע

רק אחרי

שמישהו הסכים להירטב.

שנזכה להיות

הצעד הראשון,

האמיץ,

הרועד-

שאינו נסוג.

שנזכה להיות

נחשון בן עמינדב

בתוך עצמנו.