בצל שבע שנים

אלפיים חמש מאות וחמישה ימים. אלפיים חמש מאות וחמישה ימים סבי היה חייל בצבא של האימפריה האוסטרו-הונגרית. איך אני יודע? כי אימי ספרה לי. המשפט שריחף איפה שהוא בחלל היה: "אבא שלי היה שבע שנים חייל בצבא של האימפריה האוסטרו-הונגרית". עם המשפט הזה גדלתי. לקח לי שנים לפצח את משמעותו.

לכאורה, זה רק מידע. נתון. כאילו שהייתי מחפש באנציקלופדיה , אופס ! בגוגל, מה היא בירת בולגריה. רק נתון. טריוויה. מידע.

שנים אחרי ששמעתי את "הנתון" הזה מאימי, התחלתי לגעת קצת במה היה מעבר לו.

אימי לא הייתה במיוחד חושפת את רגשותיה. בוודאי לא הייתה דרמטית. או אקספרסיבית במיוחד. הייתה לה קבלת אדם ואהבה שקטים וברורים. פשטות. המשפט הזה שלה, שלכאורה היה נטול רגש, התיישב איפה שהוא אצלי בתודעה ועשה בי שמות.

ואז, יום אחד התחלתי לפרום את ה"שבע שנים" הזה. זה התחיל מלהכפיל בראשי שבע כפול שלוש מאות שישים ושישה, ואחר כך בלנסות לבקר שם. בעיירה בגליציה, איפה שסבתא שלי במשך אותן שבע שנים ילדה וגידלה את ילדיה לצל החרדה. החרדה על אהובה שבחזית , שבמהלך מלחמת העולם הראשונה, חשוף לאש רובים ותותחים. חשוף לאלימות שמחוץ ומבפנים. חשוף לרעב וצמא, לחוסר שינה, חוסר מקלחות, ומי יודע איזה עוד חוסרים. והאיום המתמיד על חייו. ובכל בוקר סבתא קמה , העירה את ילדיה, שלחה אותם לעיסוקיהם והתפנתה לעיסוקיה היא. בצל המלחמה. בצל ה"שבע שנים".

וסבא. חייל שומר מסורת, חסיד, בתוך צבא גדול. מה הוא אכל? איך הוא הסתדר עם שבתות וחגים? איך הוא הכיל את רגשותיו , מצד אחד איימת המלחמה, ולצד זה געגועים הביתה. בצל המלחמה. בצל "שבע שנים". וילדיו? יום יום בגעגוע. בחרדה שמרחפת באוויר. בסימני שאלה שלא היו להם מילים. שן ראשונה שנופלת. פצע בברך. חבר שהעליב. ציון טוב במבחן, ניצחון במשחק. יום הולדת. בצל שבע השנים.

והחופשות של סבא כשהיה מצליח מידי שבועות או חודשים להגיע הביתה? איזו דרך היה צריך לעבור? דרך בגיאוגרפיה שסועה ופצועה. בגיאוגרפיה אכזרית או מיטיבה. ואיזו דרך היה צריך לעבור בתוך עצמו. לחצות בתוכו את היותו חייל. לוחם בין גברים לאור אלימות וקרבות, אל רגעים וימים של גבר מסוג אחר. בן זוג, אבא, יהודי בבית כנסת, איש קהילה. ואחרי ימים או שבועות, שוב דרך הפוכה. לפשוט מדים. ללבוש מדים.

איך היה עבור ילדיו הקטנים לפגוש אותו מבעד לפסקי זמן היעדרותו? האם זיהו אותו? האם הסכימו לליטוף? לחיבוק? לאהבתו. האם הוא זכר איך אוהבים? האם בכלל אפשר לשכוח איך אוהבים? ואם כן, איך נזכרים מחדש? האם שאל את עצמו שאלות על הגווננים השונים של היות אדם, של היות גבר? או שהוא פשוט היה. התמסר למציאות הבלתי אפשרית ההיא? האם שקל בדעתו לערוק? האם זו היתה אופציה תחת המשטרים של אז?

בצל שבע השנים ההן גדלתי. ומבלי משים נרקמה בתוך תוכי הבטחה. הבטחה שהמילים שלה יגיעו מאוחר יותר בחיי. הרבה יות מאוחר. הבטחה שמבקשת לטעת בעולם זרע. זרע האין-מלחמה. והאם זה בכלל אפשרי שלא תהינה יותר מלחמות בעולם? אני לא יודע שזה אפשרי. אני כן יודע שבחלקת האלוהים הקטנה שלי, יש בי הבטחה. לנסות. לפחות לנסות. אני לא הבטחתי לחפש שלום או לקדם שלום. זה גדול עלי. ולבטל מלחמות בעולם לא גדול עלי? גם. אבל פחות. ומה זה אומר ביום יום לנסות לטעת זרעים של אין-מלחמה? ביני לביני? ביני לבין הזולת? לאן להישיר מבט? את המבט שלי? רק אותו אני יכול להישיר ולחפש בנרות את זרע האין-מלחמה. אניגמטי למדי. וגם לא.