אי־וודאות היא לא הסוף – היא התחלה

אני זוכר את הפעם הראשונה שישבתי מול מעגל גברים – והיה שקט. לא שקט רגוע, אלא כזה שאפשר כמעט לשמוע בו את השרירים מתוחים. הסתכלו עליי. ציפו למשהו. גם אני ציפיתי. לא ידעתי מה אמור לקרות עכשיו. הלב דפק. הידיים רצו להגיד משהו – רק לא להרגיש חסר שליטה. זה היה הרגע שבו פגשתי את אי־הוודאות – לא כתיאוריה, אלא כמציאות חיה.

ומאז, היא באה שוב ושוב. במפגשים. בשיחות. בחיים. ובעיקר – מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל. והימים שאחריה. והלילות. והשקטים שאין בהם שקט.

אנחנו חיים בתוך שדה סמיך של אי־וודאות לאומית ופרטית. כמה זמן זה יימשך? האם הבן שלי יישאר בצו 8? האם אפשר עוד לבנות פה משהו? מה יקרה מחר בבוקר, או עוד שעה ?

ומול כל אלה – הגוף מגיב. Freeze. Fight. Flight. Fawn. מערכת ההגנה העתיקה פועלת בלי רשותנו:

• יש מי שקופא, נסגר, שותק, מתנתק.

• יש מי שנלחם בכל הכוח, תוקף מילולית, פועל בלי הפסקה.

• יש מי שבורח – לעבודה, למסכים, לעיסוק יתר.

• ויש מי שמנסה לרַצות, להיטמע, להיות "נחמד" כדי לא להרגיש סכנה.

וזה טבעי. אין בזה אשמה. אבל יש גם דרך אחרת. והיא מתחילה במקום הכי פחות צפוי: להסכים לא לדעת. להפסיק להילחם בחוסר השליטה – ולהתחיל להקשיב למה שהוא מבקש מאיתנו.

אני לומד – בתוך המעגלים שאני מנחה, וגם מחוצה להם –שאי־וודאות יכולה להפוך למרחב חדש. לא מכריחים אותה להיעלם – אבל גם לא בורחים ממנה. פשוט יושבים לצידה. נושמים. לא שופטים. שוהים רגע לפני שאנחנו פועלים.

וברגעים כאלה – פתאום משהו נולד: שיחה שלא הייתה קורית אם הכול היה ברור. קרבה שאפשרית רק כששני לבבות עומדים יחד באי־ידיעה. השראה שנולדת לא מוודאות – אלא מסקרנות.

מרגרט אטווד כתבה:

"אני כותבת מתוך חרדה – לא כדי להרגיע אותה, אלא כדי לשהות איתה."

ויש בזה כוח. אי־הוודאות היא לא סימן לחולשה – היא הזמנה לעומק. במקום לרדוף אחרי שליטה – אפשר לשאול: מה בתוכי יכול להחזיק רגע של ריק – בלי להתפרק?

אנחנו עכשיו גם בתוך מבצע "עם כלביא". עוד עדות לכך שהעתיד עדיין איננו בידינו. אבל אולי גם הזמנה לא לשכוח: בתוך כל הכאב והאובדן – יש עדיין בחירה. לא בין פתרונות. אלא בין תגובתיות – לבין נוכחות.

אני כותב את המילים האלו גם כדי לזכור בעצמי: כשאני לא יודע – זה לא אומר שאני לא בסדר. זה אומר שאני חי. זה אומר שאני חלק. זה אומר שאני לא שוכח להרגיש.

וברגע הזה, אם רק ננשום – אולי נוכל לגלות: אי־הוודאות היא לא קצה הסיפור. אלא דף חלק. ואפשר, לאט־לאט, להתחיל לכתוב עליו.

ולסיום:

כשאתם חווים אי-וודאות, מה אי-הוודאות מקפלת בתוכה? האם תסכימו להעיז ולשהות בה לרגע? האם תסכימו להסתקרן?