בלי נוכחות – אנחנו גופות מהלכות עם אוזניות

אני עומד בצד.אולם פשוט במצפה רמון.טקס קיץ.הילדים בני שבע, אולי שמונה.הורים עומדים מסביב. חלקם בוהים בטלפון.אני מנסה להבין למה אני לא מצליח לנשום.

הפספוסים האלה לא מרשימים.לא מציגים.לא מצטלמים.הם פשוט שם.אין תזזית.אין שיחות רקע.יש גוף של ילד שנע. יש מדריך שנוכח.יש שקט.שקט עבה.שקט שמבקש ממך לא לברוח.

המדריך קורא בשם.קושר חגורה.לא מחמיא.לא מפנק.

לא מבדר.מסתכל.בעיניים.בלי תוספות.בלי פילטרים.רק מבט.ואני מרגיש – מישהו כאן מסרב להשתתף בשקר הגדול.

הילד הזה מקבל מבט.שלם.עמוק.לא תלוי בדבר.לא כדי לתקן אותו.לא כדי לעודד.רק כי הוא שם.וזה הספיק.

והלב שלי נשמט.לא מהתרגשות.מזעזוע.

כי נזכרתי בכמה מעט אני באמת רואה.כמה מהר אני עובר הלאה.כמה קל להחליף קשר בצ'ק ליסט.מבט – באימוג'י.נוכחות – בפוש.חיים – בעדכון סטטוס.

כמה קל לגדל ילד שלא פגש אף פעם עיניים שמאמינות בו.

המבט הזה הוא לא מחווה.הוא לא נחמדות.הוא מהפכה.הוא אקט פוליטי.

הוא סירוב עמוק להשתתף במערכת שמודדת ערך רק דרך הישגים, דופק, הצטיינות וסטוריז.

לא נועדנו להיות נעימים.פוליטיקלי קורקט שכנע אותנו שלהימנע מחיכוך זה מוסר.אבל בעצם – הוא חיסל את החיות שלנו.הוציא מאיתנו את הצריבה, את הרעד, את מה שעושה אינטראקציה אמיתית.לראות מישהו בעיניים – זה מסוכן.אתה לא שולט במה תראה. אתה לא יכול לצנזר את הרגש.אתה לא בטוח אם תיתפס חלש או חשוף או טיפש.אבל שם, בדיוק שם – מתחיל הסיכוי.

מי שלא מוכן להסתכן – לא יראה אף אחד.ומי שלא רואה – לא חי.אז תמשיכו לשחק את זה בטוח,תמשיכו להרים גבה ולדבר על גבולות.אבל אל תתפלאו אם בסוף תישארו לבד,עם עיניים יבשות ונפש שלא זזה מילימטר.

תשומת לב היא לא טיפ לחיים בריאים.היא לא טרנד של מיינדפולנס.

היא לא שיטת הורות.

היא אוויר לנשימה.

בלעדיה – אנחנו מחייכים בלי לראות.מחבקים בלי לגעת.

מטפלים בלי להיות.והכי גרוע – חיים בלי לדעת שאנחנו ישנים בעמידה.

אני בוער.קול בתוכי צורח:"בלי נוכחות – אנחנו מכונות.בלי מבט – אנחנו מוות מהלך עם אוזניות.בלי עצירה – אין כאן אף אחד."

אז שמתי פתק בכיס.עליו כתוב:"אל תמצמץ."

לא כמטפורה.כציווי.כי המהפכה הבאה לא תהיה עם שלטים.היא תהיה עם עיניים פקוחות.עם נוכחות שלא נסוגה.עם מדריך שלא בורח.עם ילד שנשאר.ועם אחד, שעמד בצד –ולא הצליח להוריד את המבט.

שאלות שבוערות לי בלב:

• כמה אנשים חלפתי על פניהם בלי לראות?

• מתי הפסקתי להיות באמת עם מישהו?

• כמה זמן אני עוד מתכוון לחיות בלי להיות נוכח?

אם המילים האלה מרגישות לך מוגזמות –אז אולי התרגלת לחיות בלי אוויר.אבל אם הן צורבות לך את החזה –ברוך הבא למהפכה.היא כבר התחילה.

ואולי, רק אולי –היא התחילה דווקא שם.באולם ספורט פשוט.בטקס קיץ בקראטה.כשילד עמד בשקט,ומישהו קשר לו חגורה,והסתכל לו בעיניים –בלי למצמץ.