נמל מבטחים

Q: אז אבי, מה אתה רוצה שהקוראים שלך ידעו עליך?
A: מה גורם לי לקום בבוקר, מה מסעיר אותי,

מה מחרפן אותי או מרגש אותי עד דמעות. לא את

הביוגרפיה הכרונולוגית היבשה.
 

Q: כמו למשל, באיזה מהמקומות בעולם שביקרת,    

התרגשת במיוחד?

A: כן. זו שאלה כייפית. למשל, בגיל עשר כשעליתי

לארץ, עליתי באוניה. אני זוכר את המעבר דרך מיצרי

גיברלטר, בין אירופה לאפריקה. האוניה עברה במיצרים

לאט, לאט, לאט. בעיניו של ילד בן עשר זה היה מופלא

לחלוטין. לא הייתי בטוח שנשאר מספיק מקום בין 

האוניה ליבשה, זה היה כל כך צר.

ועוד אחד, הפעם הראשונה שביקרתי ב Alhambra  

שבספרד. מעבר לזה שהגנים והארמונות והמבצרים

יפהפיים, מעבר לכל דמיון, בלי משים זלגו לי דמעות

מהעיניים, עדינות ורכות. בלי הסבר. רק מהתרגשות מהמקום. מכיר את השיר 'ואני יודע שזכיתי לאהוב'? אז לגבי החווייה שלי ב Alhambra, אני יכול לשיר: ואני יודע שזכיתי לבכות מהתרגשות.

וגם, המדבר הלבן. זה המדבר שמערבית לנילוס. לדעתי כבר חלק מהסהרה. ממש בתוך מצרים. ב- 2008, לפני החתונה של בני, נסענו כל המשפחה הגרעינית: שרי ואני, בארי, אמתי, מידד, קליה ונדב, לטיול ג'יפים במצרים. סוג של מסיבת פרידה למשפחה הגרעינית, ופתיחת זרועות לחדש –להצטרפותה של יערה למשפחה שלנו. היינו רק שִבעתֵינו, וחמישה אנשי צוות מצריים, ושלושה ג'יפים. הם עשו הכל עבורינו. כמו שאני אוהב כשאני מתפנק עד הסוף. והמדבר הלבן היה כל כך מגוון ומעניין. אמנם מדבר במובן של אין מים, אך מגוון מאד. לגמרי הפוך מהמונוטוניות שדמיינתי.

​

Q: אז הנה עוד הרמה להנחתה בשבילך, אבי: סרטים שאהבת במיוחד.
A: או קיי. אז לגבי סרטים יש לי שתי קטגוריות. קטגוריה אחת זה הקלאסיים. 'חלף עם הרוח'. עוד כשהייתי ילד שמעתי את הורי מהללים ומשבחים את ויויאן לי ואת קלרק גייבל. הלכתי לראות אותו כשהיתתי נער. בקולנוע פאר, בתל אביב. בלעתי אותו, התרגשתי, צחקתי, בכיתי, כעסתי, ובמיוחד התפעמתי. שנים מאוחר יותר, כשנסעתי ללמוד בארה"ב, בדרום, ונסעתי בפעם הראשונה לאטלנטה, התרגשתי מחדש .

ובקטגוריה הזו יש גם את 'ד"ר ז'יווגו'. איזה ענק ! אני עוד זוכר את הרגע שהם נעלמים אחד לשני. הוא ברכבת והיא מחוצה לה. הוא רואה אותה אך לא יכול להגיע אליה. הנואשות, והעצב שלו, עדיין זכורים לי בתאי הגוף. זה רגע קולנועי מטורף. חקוק בזיכרון.

ויש גם את ה'מלכודת' עם ריטה טשינגהאם, ואת הסרט הצרפתי כמעט ללא מלל  'גבר ואישה', עם פס הקול הכל כך מדוייק. ואת ' נשים קטנות ', ואת 'הבלון האדום' שלדעתי זה הסרט הראשון שראיתי מימי, וכמובן את 'סביב העולם בשמונים יום'. הייתי רוצה לראות אותו שוב. ומה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים? 'צלילי המוזיקה'. זהו.

ויש לי עוד קטגוריה, לא מהקלסיקה. את 'החגיגה של בבט' שהוא יצירה פואטית .אחת במינה. מעבר להגיון, מעבר להישרדות היום-יומית, ביטוי ענק של אישה שמצאה את עצמה מבטאת את עצמה בלי לעשות חשבון לאף אחד- תרתי משמע. ומאד מאד אהבתי את "הדוור" על חייו של המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה. הוא הוגלה לאיזה אי קטן באיטליה. והדוור מביא לו באופן קבוע מכתבי מעריצים. יום אחד הדוור אומר לו: אדון פבלו, אני רוצה להתנצל בפניך. נרודה שואל אותו: על מה? הדוור משתף אותו: התאהבתי באישה. נרודה מעמיד פנים של סימן שאלה, והדוור ממשיך: והשתמשתי באחת הפואמות שלך. ונרודה, בגדולתו עונה לו: 

             La poesia es del quien la necesita

השירה שייכת למי שזקוק לה. איזו נדיבות לב ענקית. כמה אהבתי את המשפט הזה, ואני משתמש בו לעיתים קרובות.
 

Q: אבי, אתה מוכן לומר משהו על עיסוקיך מעבר לעבודה?
A: בטח. מזה 30 שנה אני לומד קדרות אצל שרה בן יוסף. יש לי אהבה מאד גדולה לקדרות, גם לכלים עצמם וגם לכל תהליך היצירה. יש לי עדיין ביקורת עצמית על זה שהכלים שלי לא מספיק אחידים, או לא מספיק קלים, אבל בינינו, את רוב רובן של העבודות שלי אני מאד אוהב.

וגם, לפני שנה [ואני כמעט בן 65], התחלתי ללמוד לנגן, פעם ראשונה בחיי. לומד לקרוא תווים, שלפני שנה נראו לי ציורים חמודים. לומד לנגן חליל [צד]. אצל חגי אשדות. הנגינה מוסיפה לי הרבה מאד שמחה בחיים שלי. ואני מודה לשרי ולילדים על הסבלנות הגדולה שיש להם עבורי. שמחה גדולה החליל הזה. וגם, אני משדר תכנית רדיו אחת לשבועיים עם יעל דובר: "פסיכואנליזה וריפוי ציבורי". לא ארחיב כאן, אבל אפשר למצא אותנו ביוטיוב. צריך להקליד באנגלית את השם שלי.
 

Q: וואו. מה עוד לא שאלתי אותך?
A: לא שאלת אותי על מקומות שאני אוהב בארץ כמו מרומי הר תבור, ראש הניקרה, מצפה רמון. לא שאלת אותי על חווה אלברשטיין שאני מאוהב בשירה שלה מאז היותי בן 17. לא סיפרתי עדיין שאני אוהב לקנת בגדים ואוהב להתלבש סביר פלוס. שאני משוגע על הילדים שלי ועל בנות הזוג שלהם. ושאני אוהב לקנות פרחים לשבת, ושפעם רקדתי פלמנקו!
 

Q: ויש עוד?
A: כן. מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אז, אני רוצה להיות ראש עיר. כזה שמזמינים אותו להיות בראש עיר מרובת בעיות. וצעד אחר צעד משקם עיר שלימה. לא רוצה לעבור דרך מערכת בחירות, פשוט רוצה שמישהו ידע שאני מסוגל להעמיד עיר שלימה על הרגליים, ושיזמינו אותי לעשות זאת.

​

תודה