יודפת

יודפת

אני עוקבת אחריו, כי אי אפשר שלא להבחין בו.

תחילה הוא ישב במרפסת בחוץ מול הנוף הפתוח והמופלא של גבעות משגב ועצי הליבנה. עם ארוחת הבוקר שלו. קפה נטול, גדול, חזק. ספציפי למדי. 2 ביצי עיין מוגשים על צלחת חמה. ספציפי למדי. ומפונק. והרבה מפיות. מפונק למדי. ויחד עם זאת שהוא נורא מעצבן את המלצרית, היא לא מפסיקה לחייך למרות הוא, הוא לא עושה משהו שמעצבן אותה ישירות, היא מתוחה רק כי היא מאד עסוקה והיא לא בטוחה שתקלע בול לרצונותיו. והיא רוצה לשמח אותו. ככה היא. וככה הוא. כזה שמעורר אצל אחרים רצון לשמח אותו. ואת עצמם. וכשעוצרים לרגע ונושמים, רואים שהוא מלא חן ומעורר סקרנות והשראה.

כשהשמש התחילה להציק לו, נכנס פנימה. להפתעתי מר ספציפי מפונק, העביר את כליו ואת שארית ארוחתו בעצמו. אולי הוא לא כזה מציק כמו שנראה בהתחלה. חיבר אזניה לאוזנו והתחיל בשיחת טלפון, אישית, פרטית, אינטימית. מין שיחת נשים כזאת, שמדברים על רגשות ומתייחסים. כל משפט שני או שלישי זה מהסוג של איך זה פוגש אותך, ואיך זה גורם לך להרגיש. והאם אתה מרגיש שאני איתך? והאם אתה מרגיש מובן על ידי? והאם אתה חווה אותי קשוב ועוקב אחריך? הופתעתי. כי שיח גברי רך ורגיש מתחיל לחלחל יותר ויותר בחברה הגברית שלנו, אבל בעיקר בין גברים צעירים. והוא מזמן עבר את השישים שלו. מפתיע. למרות שהוא מפונק למדי, הוא נותן את עצמו ומעצמו. נוכח בשיחה ולא מאבד אף פעימה.

נהיה לו צפוף בפנים. בתוך בית הקפה. ואולי בפנים בתוך תוכו. שוב העביר את כליו ואת שארית ארוחתו לחצר האחורית. שם יש צל ושקט. אני מנהלת ישיבת צוות. איך נקלוט עובדים חדשים. מה יהיה שכרם. הסדרי חניה. הכנות לתקופת החגים. תפריט חדש. מנות חדשות.

והוא בשלו. שיחת הטלפון שלו נהיית יותר אינטימית. פה ושם אני קולטת שהם מדברים על מיניות. ועל שירה. ועל כסף. וגם על בנות הזוג שלהם. אה, אז הוא לא גיי כמו שחשבתי. רגיש ורך שמדבר שיחה רגשית עם חבריו. והוא לא גיי. פתאום נחשפת בפני תובנה שהטריטוריה של אינטליגנציה רגשית של גברים ובין גברים, אינה שמורה רק לעולם ההומו סקסואלי. אלה אכן חדשות מרנינות.

אני ממשיכה עם ישיבת הצוות. עוד עניינים ושאלות וברורים. והוא ממשיך בשיחת הטלפון שלו. הבעות פניו עוברות על פני ספקטרום שלם של רגשות ותשומת לב והתכוונות וצחוקים ורצינות. הוא גבר מגוון המפונק-ספציפי-רגיש-גברי-נשי הזה. האמת, אני לא יודעת איך לאכול את זה. עידן חדש? איך לא ראיתי את זה קודם?

כשקם ללכת, חיפש אותי. הוא כבר הספיק לברר את שמי. שאל אם אני מנהלת המשמרת או הבעלים. ראה בפני הבעת אי נוחות ומייד אמר: אני רוצה לפרגן, אין לך מה להיות מודאגת. הוא אומר לי שלא רק שהאוכל והשירות מעולים, אלא שהוא שם לב שנתתי תעודות הצטיינות וחיבוק לעובדים. ושזה ריגש אותו והרחיב את ליבו. וואו, לא רק עם גברים הוא מדבר ככה פתוח ורגיש ומתייחס. גם איתי, אישה זרה. ולא לרגע נתן לי תחושה שהוא מפלרטט איתי [חבל], כיבד אותי כאדם, כבעלת עסק, בלי ניואנסים מיניים או של החפצת נשים. פשוט פירגן ושיתף כמה ליבו נפתח וכמה התרגש מהמחווה שלי עם העובדות שלי.

עידן חדש של גבריות בארץ? אולי. הוא הוסיף שהוא עוסק בפיתוח של אינטלגינציה רגשית של גברים בארץ, ושהוא לא לבד בתנועה הזאת. שיש גם הכשרות באוניברסיטאות, ופסטיבלי גברים, ומעגלי גברים. ושלכולם מכנה משותף : לגיטימציה של העולם הרגשי גם אצל גברים.

אני עדיין מופתעת ומרוגשת. זה קורה. זה כאן. יש סיכוי למרחב בינאישי אחר, חדש, ומרענן. זה כאן.