כשליבו של אדם מתרסק – והבחירה שלך היא לא לחפש יציאת חירום

אם תפגוש אדם שבור - שב איתו

על סף השבר הארור

אל תנסה לתקן

אל תרצה שום דבר

ביראה ובאהבת הזולת - שב איתו

שלא יהיה שם לבד

סמדר ויינשטוק

מאז פרוץ המלחמה  אני פוגש כאב שאין לו קצוות.סיפורים שגורמים לי לבלוע רוק לפני שאני מדבר, אם בכלל.הורים שמנסים לשאת חיים שהתרסקו.אנשים יקרים שמהדהד בתוכם משהו מהלילה ההוא, מהבוקר ההוא, מהצעקה ההיא.

ישבתי עם קבוצות.הקשבתי למטופלים.לא כי ידעתי מה לומר – אלא כי ידעתי שאני נשאר.

לאורך הדרך, גיליתי שהדבר הכי מהותי הוא לא להבין, לא להסביר, לא להרגיע.אלא להסכים להיות עד.

עד – לא מושיע.עד – לא מציל.עד – לא מקטין את הכאב כדי שיראה פחות נורא.

להישאר נוכח גם כשאין לי מילים.לכבד את הכאב מבלי לרכך אותו על מנת  שהכאב ירגיש יותר נסבל.להחזיק מקום – לא תשובה.

וזו משימה לא פשוטה.כי הגוף רוצה לזוז.הראש רוצה להציע.הלב רוצה לרפא.והאדם שמולי – צריך רק לא להיות לבד.

אז אני שואל את עצמי – ושואל אתכם:

מה מאפשר לנו לשבת ליד כאב,כמו שסמדר ויינשטוק כתבה –בלי לתקן. בלי להאיץ. בלי לברוח?

ומה מקשה עלינו?מה נוגע בנו עמוק מדי כשמישהו מספר סיפור קשה?אילו פחדים מתעוררים בי, שגורמים לי לרצות לעטוף במקום פשוט להחזיק יד?

מה בתוכי רוצה לברוח לשיחה נעימה, לאמירה חכמה, לפעולה?

ואולי –פניות היא נכונות לפגוש אדם אחר –וגם את עצמי – במקום לא מוכר, לא בטוח, בלי לדעת מה אמצא שם.רק מתוך אמונה, שמה שלא אפגוש – ראוי לפגוש אותו.ושאם אפגוש – אוכל לשאת.

ואז מתחילה בי שיחה פנימית. קול מול קול.

אני:לפעמים כל מה שאני מסוגל לעשות זה לשבת ליד הסיפור.בלי עצה, בלי הסבר, בלי להבטיח שיהיה בסדר.פשוט לשהות, להיות עד.

קול בתוכי עונה לי – חד, נחוש, לא מתנצל:אתה קורא לזה "פשוט"?זה לא פשוט.זו התנגדות למערכת שלמה שמאלפת אותנו למהר, לעודד, להדחיק.מי שמוכן לא לברוח מהכאב – מסרב לשתף פעולה עם ההדחקה.זו לא הקשבה – זו מהפכה שקטה.

אני:אני רק לא רוצה להשאיר אף אחד לבד עם השבר שלו.

והקול ממשיך:בדיוק.אבל תדע – לשבת עם מישהו ולא לעזוב אותו כשהעולם כולו ממשיך הלאה –זה לא "להיות נחמד".זו הצהרה:הכאב שלך ראוי שיישאר בחיים. גם אתה.

ואז אני כותב לעצמי, כמו סיסמה על קיר פנימי:

לשהות מול כאב ולא לברוח – זו לא רכות. זו התנגדות.בעולם שבו מאלצים אנשים לקום על הרגליים לפני שהם בכו –מי שמוכן לשבת ליד שבר, בשתיקה, בלי עצה – הוא לוחם.אל תקרא לזה נוכחות טיפולית.קרא לזה אקט מהפכני של אנושיות.

אבל שם זה לא נגמר.

אני:לפעמים אני מרגיש שהשהות שלי ליד כאב היא לא באמת בחירה.שזה התפקיד שלי. שאני כבר "יודע להחזיק".אז אני מחזיק.

אבל קול אחר בתוכי – מפוכח, שקט, מדויק – לוחש:אתה יודע למה אתה שם?לא בגלל מה שלמדת –אלא בגלל מה שלא הסכמת לשכוח.

אני:אני לא בטוח למה זה כל כך חשוב לי.אולי כי לא רציתי להיות עוד אחד שנעלם.

והוא עונה לי:אתה חושב שאתה עד –אבל בעצם אתה מסרב להיעלם.אתה לא רק נוכח.אתה שובר את החוק הלא כתוב שאומר:"כשנהיה יותר מדי – צריך להסתלק."

כשאתה נשאר – אתה לא מחזיק.אתה זוכר.

ולפני שאני קם, עולה גם הקול הזה בתוכי –קול פרוע, חד, מדויק להכאיב.לא נותן לשום דבר להישאר רציני מדי בלי לעקוץ את המובן מאליו.

לשבת ליד כאב ולא להציע לו "להסתכל על חצי הכוס המלאה"?זה חתרני.זו שביתה איטלקית נגד התרבות שדורשת "להתאפס על עצמך".

תישאר. תשתוק. תהיה אנושי.זה יותר רדיקלי מכל סיסמה על קיר.

יום אחד

אֲנִי אַשִׁיל מֵעָלַי

אֶת כָּל הַקְּלִפּוֹת

עַד שֶׁלֹּא יִשְׁאָר כְּלוּם

חוּץ מֵאוֹר מְזֻקָּק.(מילה טובה – שירי פריאנט)