והפרח?!!! כדי שיהיה לי לשם מה לחיות

יום חמישי לפנות ערב. אני בדרך לתחנת הרדיו. שידור ראשון בתחנה הזאת. אני מתוח. מאד. לא טיפוסי לי. גם תחנה חדשה, וגם אנחנו מכווננים לשדרג את המקצועיות של השידור, וגם חוויה של "מבחן בד". לא נחמד לי, למרות שאני משדר ברדיו גם עם שליחות וגם עם ציפיה לכיף גדול. בהתנדבות. לא נחמד לי בכלל.

הקדמתי ויש לי זמן לקפה. אני לא נכנס לתחנת הרדיו אלא ממשיך בדרכי לכיוון שוק מחנה יהודה, לבית קפה שהולך ומתחבב עלי. אני כבר מתכנן איך להגיד למלצר – "הפוך, גדול, חזק, נטול. עם דגש על הנטול. ולפני שאתה מביא לי את הקפה, בבקשה תבדוק שהוא אכן נטול, כי אני אשאל אותך". כבר קרה שלא עשיתי בקרת איכות, הגישו לי כנראה קפה עם קפאין, ולא ישנתי לילה שלם. אני מתקרב לשוק ושומע זמר רחוב שר את שירו של שלמה ארצי – "תחת שמי ים התיכון".

אני מתמגנט. מתקרב יותר. אכן, זמר רחוב עם אמפליפייר, מיקרופון, והנרתיק של הגיטרה על המדרכה, עם מעט מטבעות. אני לא יודע למה אני מתמגנט. האם זה הקול הקטיפתי שלו? האם זה השיר שמזכיר לי קיץ משנים קודמות שבו חוויתי את עצמי נוסק מעלה מעלה, והזיכרון הזה בתאי הגוף חוזר עכשיו? האם זה המפגש של השוק, לכבוד שבת וכמעט לכבוד חג, ביום חמישי כשיש מי שיש לו זמן לשיר? מה זה הדבר הזה? ומי אתה? אני נעמד קרוב אליו. רק אני שם.

אט אט המתיחות של לקראת השידור נמסה. אני צריך לקבל החלטה מהירה, להמשיך להקשיב או לשתות קפה, אין לי כבר זמן לשניהם. בעצם, את ההחלטה כבר קיבל הלב שלי, כשהסכים להתמסר ל"תחת שמי ים התיכון". אני מכניס יד לכיס, זורק אל נרתיק הגיטרה את 15 הש"ח של הקפה, הם ממילא כבר לא שלי. כבר בזבזתי אותם על הקפה , שלא שתיתי. ואז אני מכניס את ידי שוב לכיס, ושולף עוד עשיריה. זו כן שלי. זורק את המטבע לנרתיק הגיטרה של מיכאל. ואני ממשיך להינמס.

מקרן זווית, אני קולט תיירת מצלמת. כמו צלמי רחוב מנוסים ומתוחכמים, מחזיקה את המצלמה בגובה המתניים. היא לא מצלמת את מיכאל, לא אותי, לא את השמיים ולא את הים התיכון. היא מצלמת ידיים. ולא את אלה של מיכאל. אני עוקב אחרי המצלמה ונפעם לגלות שהיא מצלמת את ידיו של קשיש שעטופות בכפפי צמר ישנים. כאלה בלי אצבעות.

הוא מתחיל להיחשף בעיני. הזקן. נמוך בקומתו. מעילו מרופט. כובעו ידע ימים טובים יותר. לידו עגלת קניות, כזו שאני מכנה עגלות סבתא. והתיירת, מצלמת את ידיו מתעסקות עם ארנק מטבעות שגם הוא ראה ימים טובים יותר. כמה שברירי שניה לוקח לי לחבר סיפור? הקשיש גלמוד, חולה, מסכן, אולי חסר בית, ומה טוב יותר מיום חמישי במחנה יהודה כדי לקבץ נדבות? והיא ממשיכה לצלם. אני מהמר על זה שלא ביקשה רשות. הוא בטח לא ביקש על זה תמורה. כן, בקובה כל פעם שצילמתי רצו כסף. מוסכמות של העולם השלישי(?). ומיכאל ממשיך עם קול הקטיפה שלו. וליבי כמו מכפיל את עצמו- בחמלה ובמעט רחמים אפילו,

לזקן-גלמוד-חסר-בית-מרופט-מחוסר כל, ושמחה,חדווה ואהבה למיכאל ולשירו.

והנה ברגע הזה, כשאני גם וגם והמתח שלפני השידור ברדיו נסוג, קורה המפתיע מכל. הזקן-גלמוד-חסר-בית-מרופט-מחוסר כל, שולף מטבע מארנקו שראה ימים טובים יותר, ומניח אותו בנרתיק הגיטרה של מיכאל. נשימה עמוקה. ובאפס זמן משתנה לי הסיפור.

עכשיו יש לכולם, לקשיש, למיכאל, ולי. רגע שבו אין מחסור. שהמחסור הפך, לפחות לאותו רגע, לסיפור מיותר שאני מספר לעצמי. אני באמת לא יודע למי יש ולמי חסר, לפעמים אפילו לא לגבי עצמי. ברגע אחד, הסיפור שסיפרתי לעצמי על כובע-מעיל-כפפות-גלמוד ועל מה שאין, מתהפך. ומי עומד לפני ?קשיש, זקן מאד אפילו, בזקיפות קומה שיודע להעריך, להוקיר ולפרגן לאמן מתחיל. שיודע לזהות רגע של חן ויופי. שיודע לחגוג את החיים, שיודע לעצור , להתבונן, להקשיב, להתמוגג. איזה שיעור !

מי יודע כמה פעמים סיפרתי לעצמי סיפורים על אנשים, מבלי שנתתי לעצמי מספיק זמן להתבונן, להקשיב, לפגוש ברובד עמוק יותר! מי יודע ?

אני נזכר בסיפור שאחי נהג לשתף. חיים ומשה , שני קבצנים, נפגשו במקרה ערב אחד בקרן רחוב. שואלים זה את זה על מאורעות היום. חיים משתף שהיה לו יום מעולה. קיבץ עשרה שקלים. משה מתעניין, ומה עשית עם עשרת השקלים האלה? בחיוך שובב חיים מספר, עם חמישה שקלים קניתי לחם, ועם חמישה שקלים קניתי פרח. פרח?! שואל משה ספק שואל ספק נוזף. הרי אתה לא יודע כמה תקבל מחר. מה תאכל כשיגמר לך הלחם? וחיים מניח תורת חיים שלימה במשפט אחד: הלחם הוא כדי שיהיה לי ממה לחיות, הפרח הוא כדי שיהיה לי לשם מה לחיות.

תחת שמי ים התיכון ביום חמישי במחנה יהודה. זמר מתחיל. תיירת עם מצלמה. ואיש זקוף קומה שיש בליבו לשם מה לחיות .