לא כמו כולם

ביום החמישי לחופשת השחרור, הוא שם עגיל באוזן. עם חור. לא הצליח להתאפק ולחכות ליום השחרור בבקו"ם. ביום החמישי לחפש"ש הוא סימן לעצמו ולכל הסובבים אותו : אני אזרח ! אני סובייקט !

השירות הצבאי היה לו ארוך, מאד ארוך. בשבועות האחרונים מאמץ הקימה בארבע או בחמש בבוקר בימי ראשון, או בימים שאחרי אפטר, ולנהוג מאות קילומטרים לרמת הגולן, היה לו כבר מידי הרבה. מתישהו לפני כחודשיים-שלושה, התקשר אלי, ובחן ובהומור השמורים רק לו אמר :" אבא אני לא אוהב את החוג הזה, אפשר בבקשה להחליף חוג? ". זהו , שלא. זה מה יש. שירות צבאי מלא, אם זה מה שבחרת לעצמך, אז לא ניתן להחליף חוג. נושמים עמוק, וממשיכים. ועכשיו הוא סובייקט. לא לובש מדים , שלא כמו כל החיילים. לא מסתובב עם נשק, שלא כמו כל החיילים. לא מסופר קצר, שלא כמו כל החיילים. לא מגולח, שלא כמו כל החיילים. לא מסתובב עם דוקומנטים, שלא כמו כל החיילים. ועוד, כומתה, דיסקית, לו"ז, לו"ז צפוף, לו"ז צפוף עוד יותר. מקוצרת. מקוצר. סוגר אחת ל.......וכל שאר האוביקטיביזציה שההתגייסות לצבא דורשת מאיתנו. כן מאיתנו, גם מההורים. וגם ממני 46 שנה פלוס אחורנית.

פחות או יותר במחצית הראשונה של שירותי הצבאי, הייתי מדוכא. דווקא מצאתי עיניין במה שעשיתי, והיה לי טוב עם האנשים שסביבי. לקח לי הרבה זמן להבין, שעבורי ללבוש מדים כמו כולם, ועוד כל הרשימה של "כמו כולם", עבורי זה היה בלתי נסבל. נכון שיש לי שריטה באשר ללהרגיש מיוחד. אבל הרבה מעבר לזה, הגיוס הצבאי היה עבורי וויתור על הסובייקטיבי, שלא מרצון, וכניסה למרחב ההחפצה [אובייקטיזציה ] של האני. אאוץ'. זה היה קשה.

ואני פוגש את ההחפצה גם באזרחי. ביום-יום. מי אני עבור האחר? איזה תפקידים הוא נותן לי? נהג? כספומט מהלך? אנציקלופדיה מדוברת? מפת הארץ נגישה? ועוד אפליקציות רבות של החפצה .ולא שכל אלה הם לא ביטוים של אהבה. הם גם. והקו הוא עדין בין ביטוי של אהבה ומנגנון שמשרת את מסעו של האחר. הקו כל כך עדין שלפעמים בלי משים אנחנו עוברים ממקום של אהבה למנגנון של החפצה. זה כמו שיש לכל אחד מאיתנו את מסע חייו. אלא מה, במסעי שלי אני לעצמי גם המחזאי, גם הבמאי, גם השחקן. ומבלי לתאם זאת עם שחקנים אחרים שעושים את מסעותיהם הם, אני נותן להם תפקידים במחזה שלי. והם לא יודעים את זה. והם הופכים לאט לאט להיות מנגנונים, ותועלות, וחפצים בסיפור חיי שלי. אאוץ'. קשה לראות את זה. קשה להיישיר לכאן את המבט.

בינינו בני האדם, להחפצה יש צורות רבות ומגוונות. שימוש באחר, ניצול, דיכוי, רמיסה, הם רק אחדות מבין הדינמיקות שבאמצעותן ההתייחסות לזולת היא כאל חפץ, אינסטרומנט, תפקיד וכדומה. ברם, האדם תמיד יהיה סובייקט, גם כאשר החווייה הסוביקטיבית שלו היא של אובייקט בידי האחר. האדם הוא תמיד יהיה סובייקט מעצם זה שנברא בצלם. יחד עם זאת, פירוש חווייה זו או אחרת כחווייה של החפצה, לא פשוטה היא לאדם, וחוויה שכזאת אכן מצמצמת מאד את מרחב החופש, השמחה, היצירתיות, והאהבה. אך עלינו לזכור שזו פרשנות. רק פרשנות. לצד זה, עלינו לקחת אחריות של ראיית האחר כאחד שאכן נברא בצלם, של סובייקט ולהתייחס בכבוד אדם. זה שזו פרשנות של אובייקטיזציה, אינה פותרת אותנו מלהיות אחראים אדם כלפי אדם ואחראים להתייחסות הבינאישית שאנחנו מנכיחים במרחב שבין אדם לאדם.

והחייל עם העגיל? קרה שהמפקד שלו [קצין בדרגה גבוהה] התקשר לא פעם ולא פעמיים לומר לו תודה וסליחה שיצא מהרכב בלי לומר תודה ושלום. כמה דבר פשוט שכזה יכול לפתוח את הנשימה, ואת הלב. החייל בשלו, מתאמן בטיפוס על קירות, מבלה, עובד, מכין את עצמו לקראת הטיול הגדול. וההורים שלו, לאחר 14 שנים פלוס של היותם הורים לחיילים, חזרו לישון שוב לילה רצוף בלי דאגות. הורים לחיילים זו משימה בפני עצמה. במיוחד לאלה שילדיהם קרביים, או שיש להם בנות ושיש להם שניים או שלושה חיילים בצבא בו בזמן. ויחד עם זאת הדאגה לפגיעה רגשית שעלולה להתרחש בצבא, או במרחב הציבורי הישראלי, היא דאגה של רבים מההורים.

האם נסכים כחברה לטפח קצת יותר רגישות לראיית האחר כאדם ולא כשחקן בתסריט שלנו? האם נסכים להשאר נוכחים אל מול תנועה של הזולת כלפינו שעלולה לגרום לנו לחויית אוביקטיזציה ולזכור שזו רק פרשנות? האם נסכים לפגוש אדם ועוד אדם במרחב, זר או מוכר, מתוך היזכרות שכולנו נבראנו בצלם ? או שנזדקק כולנו , כן כולנו, לענוד עגיל אחד באוזן כתזכורת ?

תירגול יומי:

תתאמן/תתאמני לפגוש כל אדם מתוך סקרנות על חייו ומסעו. כשאת/אתה קולטים שאתם מתייחסים מתוך,"איזו תועלת הוא יכול להביא לי ולמסעי ", תוותרו. תזכרו שכל אדם נולד כדי ללכת את מסעו הוא, שכל אדם הוא גם המחזאי, הבמאי, והשחקן של מסעו הוא ולא של מסעיכם שלכם. זה יכול להיות פשוט.