איך לנסוע לחו"ל ?

הבנתי את זה רק בדיעבד. כמו איזו אנטנה שנפתחה לי, שרק מחפשת לעשות מעשי נדיבות אקראיים. לגמרי אקראיים. קטנים כאלה שלא דורשים ממני הרבה. לא דורשים מחשבה מראש, או מאמץ פיזי, כלכלי, או נפשי. כאילו יוצאים לי מהשרווול. הבנתי את זה בדיעבד, שהייתי בסוג של שליחות בשם משרד ההסברה. איך ליצור גשרים קטנים של סימפטיה בין אדם אחד, תושב ספרד, אלינו תושבי ישראל. מין שליחות שמבקשת: תסתכלו עלינו כבני אדם שיודעים גם לעשות טוב בעולם, ולא כאל מפלצת . כאילו שהשליחות שלי עסקה בדמוניזציה של הישראלי המצוי [מה זה "הישראלי המצוי "? פרח בר או משהו ?] ושל הישראלים בכלל ושל ישראל בכלל. אני לא משלה את עצמי, כל כולו מעט מעשי נדיבות אקראיים אל מספר מועט של אנשים. אבל מי יודע ? אולי זה עושה אדוות בעולם? ואולי עוד ישראלים יצטרפו אלי בנסיעותיהם? בואו נראה מה היה שם.

טיסה

בהלוך. טיסה עמוסה. מתוחה. רעש. מהשורות האחוריות אל השורות הקדמיות בצעקות : "חני, אני מעביר לך את הבקבוק של התינוק". ועוד כאלה בתכנים שונים. הצוות מתעקש עם הנוסעים למען בטיחותם לשבת בזמני המראה ונחיתה או שמים סוערים. הנוסעים לא ממש משתפים איתם פעולה. אני רואה איך הם, אנשי הצוות, לאט לאט מאבדים את החיוך והסבלנות. באיזשהו שלב ניגשתי לתחנת הדיילים בסוף המטוס לבקש מים. הסבירו לי שנשאר להם ממש מעט. שזה לא קרה להם אף פעם בעבר. המשכתי לעמוד ולהקשיב. אכן היתה להם טיסה קשה ומאתגרת. נגד האתיקה שלהם, שניים שלושה דיילים התחילו לשתף אותי כמה קשה היה כשהנוסעים לא משתפים פעולה עם הוראות הבטיחות ובעצם לא נותנים להם לעשות את העבודה שלהם. גם אמרו שעבור חלק מחבריהם, גם בחברות טיסה אחרות, הטיסה לתל אביב היא לא בין האהובות עליהם, לומר זאת בעדינות. המשכתי להקשיב. ראיתי איך לאט לאט הם מתחילים לנשום אחרת. רק עמדתי שם והקשבתי באמתפיה. זה הכל. אולי זה איפשר להם למוסס טיפה את הטעם המר מהטיסה הזאת. הישראלים.

מטֵען

אני יושב על הבר בבית קפה. כשאני אוכל לבד, לא אוהב לשבת סביב שולחן. סנדביץ' קטן ושוקו חם. איך לא? שומע מאחורי זוג שנכנס לבית הקפה ומבררים עם הברמן אם יש שקע פנוי, ואולי גם מטען ? אני מסתובב, שולף את הבטריה החיצונית מהפלאפון שלי ומציע את הבטריה לאישה שהיתה מעט במצוקה עם פלאפון על אפס. היא מופתעת. ואתה ? מה עם הפלאפון שלך? אני מחייך. מה כבר יכול להיות? מאיפה אתה? מישראל. וואו. ומאיפה אתה יודע ספרדית? למדתי מהסבים שלי [שזה גם נכון]. אפשר להזמין אותך לבירה? לא תודה, אני לא שותה, וחוץ מזה, נתתי לך את המטען כי אני יכול. זה הכל. אין סיבה "להחזיר" לי בבירה. הישראלים.

שכול

סיימתי לאכול וביקשתי מהמלצר להזמין לי מונית. בעלת המסעדה גם נחלצת לעזרה, וגם גיסה. לאן אתה צריך להגיע? אני מקריא להם מהפנקס שלי את הכתובת. הוא נכנס לסרטים. נולדתי כאן. באי הזה. ואף פעם לא שמעתי על Casa SaraswatiI. הוא שובר את הראש, איפה זה? איפה זה יכול להיות? אבל זה נשמע שיש לך הוראות הגעה טובות ונהג המונית יידע, הוא אומר לי כמו מנסה להרגיע את עצמו. אני מודה להם ושואל, אני מבין שאת בעלת המסעדה? אהבתי את האוכל. בעצם, היא אומרת, המסעדה עכשיו של בני [29-30]. בעלי נפטר לא מזמן. אח של גיסי. וגם בת אחת נפטרה. וגם לגיס נפטרה בת. כולם מסרטן. עד שהמונית מגיעה, הם מכבדים אותי בקפה. אני יושב לידם. מחזיק להם את היד בין שתי כפותי. הם אומרים, איך זה שסיפרנו לך כבר על כל המוות במשפחה שלנו ? כאילו שאנחנו מכירים אותך שנים, ורק עכשיו הגעת לאי. הישראלים.

סדנא

על האי. המנחה ובת זוגו צרפתים. שלוש נשים מאנגליה, שתיים מגרמניה, אחת מאוסטריה, גבר מליטה, ואני. יש לנו אחריויות לארוחות – שני צוותים. לקחתי על עצמי בבקרים כשהצוות שלי אחראי על ארוחת הבוקר, להכין את הדייסה. עושה חישוב מהיר ומגלה שאנחנו גם אחראים על ארוחת הבוקר בשבת בבוקר. אני מספר שבשבת אני לא אבשל. מתעוררת סקרנות. מה זה שבת? איך? למה? ואני משתף. אני שומע תגובה מרגשת במיוחד: כל עם, כל תרבות, צריכים שיהיה להם יום שבת. לא משנה באיזה יום. יום שפשוט מניחים. הישראלים.

אור

בטיסה חזור. הכומר שמלווה את קבוצת עולי הרגל שכל כך מרוגשים לנסוע לארץ הקודש, יושב ליד המעבר. אני עובר לידו. הוא קורא. בחושך. מסביבו כולם ישנים. אני שואל אותו אם היה מעדיף שאדליק לו את אור הקריאה. הוא נבוך. לא , זה בסדר [פולני? ]. אני שואל שוב, ומרגיע אותו שזה לא יפריע לאלה שישנים סביבו. הוא מסכים. אני מדליק. אלומת אור על הטקסט שלו. הוא נושם לרווחה. הישראלים.

פיפי

זוג עולי רגל שישבו קרוב אלי הולכים לידי ביציאה מהמטוס בדרך לבידוק דרכונים. אני שומע שהוא צריך להיכנס לשירותים. שלושתינו מגיעים לפתח השירותים, ואני אומר להם, תיכנסו, אני אחכה לכם כאן ונמשיך יחד. הוא מפחד לאבד את הקבוצה. אני מבטיח לו שאעזור לו למצא את הקבוצה, ושאין שום סיכוי שלא יפגשו סביב איסוף הכבודה. הוא נענה בהיסוס מה. אני לוקח לו את תיק היד. הם נכנסים לשירותים. אני ממתין להם. חוזרים. מלווה אותם. מצמיד אותם חזרה לקבוצה. הישראלים.

זה לא דורש הרבה

כמה קשה ? כמה תובעני ? כמה זה דורש ? לעשות מעשי נדיבות אקראיים. לאנשים זרים. בארץ ובחו"ל. אולי זה יזיז מעט לטובה את הדעות שיש עלינו בחו"ל. פעם היה מבצע כזה "כל תייר שגריר ". עוד מעט אתפנה לראות מה קרה עם זה.

תירגול יומי:

עשי/עשה כל יום שמתאפשר לך, מעשה אקראי של נדיבות כלפי אדם זר. ספר/י לנו כאן. וכשאת/ה בחו"ל "כל תייר שגריר".