מה אני יכול לעשות בשבילך היום ?

בזהירות ובשקט, הולך בסוג של מעבר מכשולים, מפלס אני את דרכי לשירותים.

קצת לפני שאני מגיע, אני שומע אותן מתלבטות אם זה tren או train.

ברור שאני עוצר לעזור, ומסביר את ההבדל בין הכתיב וההגיה באנגלית לזו שבספרדית.

ברור שנפתחת שיחה.

ואני שואל: אתן מתחילות מלמטה למעלה או מלמעלה למטה ?

קצת בשביל הדוואין וקצת בשביל לָחבור אליהן . אני כבר יודע שהתרמילאים שאחרי צבא, אלה שעושים את הטיול הגדול בדרום אמריקה, מתחילים מהצפון או מהדרום. אני יודע שזה נובמבר, ושבארגנטינה זה כבר אביב. ובכל זאת שואל, כדי להראות שלמרות גילי המופלג, אני בעינינים. בעינינים של הצעירים. ומבין עיניין.

הן מסתכלות אלי לא מבינות. סימן שאלה בפניהן. אבל כבר התידדנו בגלל ה-tren וה-train, אז יש להן סבלנות אלי. אז אני מבהיר את השאלה שלי: אתן מתחילות מארגנטינה או מקולומביה? לא, הן אומרות לי, אנחנו רק נוסעות לסופ"ש ארוך למדריד. זה לא מסתדר לי כל כך, בנות צעירות, סופ"ש במדריד. מה עם הטיול הגדול? ואז מגיע השוק: חיכינו לה [מצביעות על אחת מששת הנשים המדהימות האלה], שתוכל להשאיר את התינוק בן השלושה חודשים ונוכל לנסוע. כל שנה אנחנו נוסעות יחד לסופ"ש ארוך.

אה ! אני מבין. אז יש לה כבר תינוק. כן, הן אומרות לכולנו יש ילדים. ולה, מצביעות על אחרת, יש כבר שלושה!

רגע, בנות כמה אתן? בין 31 ל- 33. לחלק מאיתנו יש כבר 3 ילדים. לכולנו יש ילדים.

לא הייתי מאמין, הן נראות שרק עכשיו החזירו ציוד בבקו"ם.

אני מפרגן. להן, לסבים, לבעלים. כל מי שמאפשר להן את הריטואל השנתי הזה שמחזק חברות ונותן עוד קצת נשימה בחיי היום-יום העמוסים והתובעניים של משפחות צעירות.

לאט לאט אני לומד את השמות: אסתר, יפית, טובי, נטלי, ורד, שרונה.

אני חוזר על השמות ברצפים שונים, כמו שאני עושה כשאני מנחה סדנאות. זה מקרב לבבות כשזוכרים שמות. זה ממיס קצת יותר את הניכור ואת השיריון. ואז, לא מפתיע, מגיעה השאלה: ומה אתה עושה? במה אתה עובד? ואני יודע שבאופן קבוע כשאני אומר שאני פסיכותרפיסט, פתחתי קליניקה, כאן ועכשיו, במסדרון של המטוס.

אני נושם עמוק, בכ"ז ממשיך לשירותים וחוזר להמשך השיחה/סדנא/התייעצות/ התיידדות – הכל אפשרי מכאן.

הן מעלות הרבה שאלות: על הורות, על זוגיות, על פרוזק, על שיטות טיפול מסוג זה או אחר, על רוחניות, על גברים, על נשים. חגיגה שלימה. ומה, בכיף. בשמחה, בהתענינות, בסקרנות, בנועם. אני מספר גם על תכנית הרדיו שאני מנחה וכמה עיניני פני החברה מטרידים אותי, אבל אנחנו לא גולשים לפוליטיקה או להשמצות. אני מספר להן שאני מנחה קבוצת גברים. ברק בעיניים. אולי נעשה קבוצה לבעלים שלנו? הוא לא יבוא, הוא דווקא כן יבוא, כן, לא. זה פותח עוד חלון למה אפשרי עבור גברים צעירים שגם מפרנסים, גם מגדלים ילדים, גם בני זוג, גם ילדים להוריהם, אחים לאחיהם, חברים לחבריהם. וואו. כמה כובעים, כמה תפקידים.

שואלות שאלות על ילדיהן ועל הורות. אני מספר להן על הגישה שלי בהורות. כל כולה מתומצתת למילה אחת:"כן".לומר הרבה כן לילדים, וזאת מבלי לאבד את הסמכות ההורית, ומבלי לטשטש גבולות של מותר ואסור ומתאים. ויחד עם זאת עם הרבה " כן, ו......" כמו שאנחנו עושים במשחקי אימפרוביזציה. במקום ה- " כן, אבל". אנחנו באמצע המטוס מתחלים במשחק קטן. ואז יורד אסימון. לומר כן לילדים ולסמוך על זה שהם יודעים משהו על החיים של עצמם, על הרצונות שלהם, על ההעדפות שלהם. אני מזכיר את הפואמה של ג'ובראן חליל ג'ובראן 'על הילדים':

"ילדיך אינם הילדים שלך.

הם הבנים והבנות של ערגת החיים לעצמם.

הם באים דרכך, אבל לא ממך.

ואף על פי שהם אתך אין הם שייכים לך.

תוכל להעניק להם את אהבתך,

אבל לא את מחשבותיך, כי יש להם מחשבות משלהם.

תוכל לתת להם בית לגופם אבל לא לנפשותיהם,

כי נפשותיהם מתגוררות בבית של מחר,

שאינך יכול לבקר בו, אף לא בחלומותיך.

תוכל לשאוף להיות כמותם,

אבל לא תשאף לעשותם כמוך,

כי החיים אינם חוזרים לאחור,

ואינם מתעכבים על האתמול"

ג'ובראן חליל ג'ובראן

הן משתפות, אני משתף, זה הופך למעגל הקשבה. יותר ויותר סדנאות, שלי ושל אחרים, מקדשות מרחבים למעגלי הקשבה. זה מקדם אמון. קבלה. אפשרות שהקול שלי ישמע. אני חושב לעצמי: כמה חסרה לנו בדיאלוגים היומיומיים האפשרות לסיים משפט מבלי שמישהו יקטע אותנו באמצע, מבלי שמישהו ידחוף אג'נדה, מבלי אבל , אבל, אבל. ככה באמצע המטוס- שמורת טבע קטנה של הקשבה פשוטה, מתענינת, מסוקרנת, בלי שיפוטים או מלחמה על המקום שלי.

אסתר, ורד, יפית, נטלי, שרונה, טובי, אני כל כך מפרגן לכן שמצאתן איך להמשיך לחזק ידידות, ואיך לשים פסיק במהלך המרוץ. אני מקווה שעוד נשים תוכלנה לעשות כמותכן, ושעוד גברים יוכלו לפרגן כמו בני זוגכן ולגבות את בנות זוגם.

אני נפרד והולך חזרה למושב שלי. עוצר באמצע הדרך וחוזר.

התגעגעתי, אני אומר. ונזכרתי בעוד משהו שאני רוצה לשתף. לפני כמה שבועות התחלתי לשאול את אישתי בבקרים " מה אני יכול לעשות היום, כדי שהיום שלך יהיה טוב יותר? לפעמים היא עונה מייד. לפעמים לוקח לה זמן למצוא משהו. לאחרונה, היא התחילה לשאול גם אותי. יש לזה אפקט מאד חיובי. זו שאלה שמחברת, שעושה מפגש, איכפתיות. זו שאלה שמאפשרת מעט נינוחות באטרף של החיים. הן, השותפות שלי לטיסה, מגיבות בכל מיני אופנים: זה מקסים ! זה לא יעבוד עם בעלי! הוא יצחק עלי! הוא יתלהב. אני אומר, לא משנה מה, תתחילו לשחק עם זה. לאט לאט, יש סיכוי שגם הוא עם הזמן יתחיל לשאול אותך. זו שאלה כיפית, כאילו על הדרך, והיא לא מאיימת. נהיה שקט. אצלי, לפחות. כאילו שבמפגש הכל כך אקראי הזה שלי עם שש נשים בטיול סופ"ש, אמהות לילדים קטנים, שרובן עובדות, שרוצות לעשות שיהיה יותר טוב, שרוצות ומאמינות שזה יכול להיות יותר טוב, מוכנות לקחת צעד שכזה. בראשי המשכתי לשוחח איתן גם אחרי שחזרתי למושבי. ראיתי אותן באיסוף הכבודה, מוכנות לטרוף את העיר, ומדריד היא אכן עיר שיש בה מה לטרוף.

תודה לכן, על המפגש הפשוט הזה של לב פתוח, של לב פוגש לב, של ארץ ישראל הישנה והיפה.

תירגול יומי:

מהיום תתחיל/י לשאול אדם יקר, כל בוקר: "מה אני יכול/ה לעשות בשבילך היום, כדי שהיום שלך יהיה טוב יותר? ".