זולת הקצף הלבן

נרדמתי במשמרת. אבל התעוררתי בזמן. אז קניתי לשנינו כרטיסים למופע של לוליק שר בלאדינו. ליום שישי בצהריים. בהבימה. כי בערבים הוא כבר לא יוצא. אז לא משנה מה הלוגיסטיקה שנדרשת ממני כדי להגיע חזרה לירושלים לפני כניסת השבת. מה שמשנה באמת זה שהלכנו שנינו. רק הוא ואני. היה פיתוי להזמין גם את זה ואת זו. אבל משהו בתוכי ידע, שרק הוא ואני. נורא קל להסיר את תשומת הלב ממנו לשיחה קולחת עם זה ועם זו. אבל היה לי ברור שמה שחשוב, גם אם לא באמת שיחה יכולה להתרחש לה, זה שתשומת הלב שלי תהיה אליו. רק אליו. ואני מודה, שמעט, ממש מעט, תשומת הלב שלי גם הלכה לסמרטפון.

שנינו מאד אוהבים לדבר. אלא שהוא כבר לא יכול. לא שנגמרו לו המילים. הוא פשוט לא יכול. הוא לא מצליח לשלוף אותן מהרפרטואר הענק של מילים שהיו לו בשתיים וחצי שפות. וברקע בראשי, בהשפעת הטיול מהיום הקודם עם שיריו של נחום היימן, מתנגנת לה השורה "הכל ישוב אל המצולות מלבד הקצף הלבן". ואכן הרבה מאד שב למצולות ונשאב אל אותן מאות אלפי מילים שהוא כבר לא יכול לדלות או לשלוף או לומר.

קיבלתי הוראה ברורה: בשום פנים ואופן לא להשאיר אותו לבד. וואו. כמה אחריות. קצת הזכיר לי את התקופה כשילדי היו קטנים. הקפדתי שהם תמיד ילכו לפני. בסופר, בחנות הצעצועים, ברחוב. ככה ידעתי כל הזמן איפה הם. גם עכשיו. אם לא הלכנו זה לצד זה, חיכיתי שהוא ילך לפני ואראה אותו. שלא ילך לאיבוד בתל אביב הגדולה עם כל המילים שהלכו לו לאיבוד.

בחניון התת קרקעי העמוס, הוא עזר לי למצא מקום חניה. כל פעם שהוא ראה נורה ירוקה, סימן לי וכמו רצה להגיד תחנה כאן. הוא לא איבד את התמימות. מבחינתו נורה ירוקה זה אומר מקום פנוי. בפועל, זה לא אומר כלום. אבל הוא עזר לי. הרגשתי איך שהוא רוצה להיות שותף-תורם לאתגר החניה. לא היתה לו שום בעיה לצאת לבד מהאוטו וללכת סביב האוטו עד שנפגשנו. את זה הוא עדיין זוכר. עלינו ארבע קומות של מדרגות נעות. ואני, מצאתי את עצמי מתבונן באיך אנחנו מניחים את הרגליים שלנו במדרגה הראשונה. אותה הרגל? רגל נגדית חיצונית? רגל נגדית פנימית? כמו מחפש אני למצוא מה דומה ומה שונה בינינו. כאילו שרגלינו יגידו לי על היסטוריה שלימה ועל מה שנשאר. דומה? שונה? כמו מחפש אני לאחוז במשהו. כי במילים אנחנו כבר לא יכולים לאחוז. הן אינן. או ישנן אבל מי יודע איפה . "הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן". והחן שלו לא שב אל המצולות, וגם לא טוב ליבו, וגם לא החיוך שלו, ולא החיבוק שלו. הוא נוכח. הוא כאן. בלי מילים. ואני לא כל כך יודע מה עושים בלי מילים. אז גם אני מחייך אליו ואומר לו בחיוך מה שקשה לי לומר במילים , שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו. למרות שהוא כאן. אבל כשאין בינינו מילים, אני מתגעגע אליו. לרגע חשבתי שמכיוון שאין לו מילים, אני אוכל לדבר מבלי שמישהו יפסיק אותי באמצע משפט.

אבל לצד האין מילים שלו, פתאום אין לי כל כך מה להגיד. והנה שנינו, שני גברים עם זקנים לבנים, כמעט בלי לדבר, מסתובבים ברחבת "הבימה" . ומה שיש בנו הרבה רוך במרכזה של תל אביב הקשוחה. הבלי מילים הזה מוציא משנינו הרבה רוך. רוך גברי. נדיר שכזה. שמסתיר בתוכו אהבה של אחים, שהלכו יחד דרך ארוכה לפעמים זה לצד זה, לפעמים בדרכים משתלבות, לפעמים במחוזות שונים. והנה עכשיו הבלי מילים הזה מחבר אותנו חזרה דרך הדבר הזה הפחות מוכר – הרוך הגברי בתל אביב הקשוחה. "הכל ישוב אל המצולות מלבד הקצף הלבן" ואנחנו שבנו זה לזה. והזקנים הלבנים שלנו, והחיוך, והחיבוק הם כאן, אפשר לגעת ולדעת.

תירגול יומי:

חשוב/חשבי על אדם יקר שלא ראית מזמן. והגיע הזמן לצלצל ולהיפגש. בלי הסברים מיותרים. בלי הצטדקויות. בלי התגוננות. ככה פתאום. ליצור פגישה אדם יקר שישמח את שניכם להיות יחד שוב.