כן ! מה הבעיה ?!

תיאטרון ירושלים. אסף אמדורסקי וישראל גוריון שרים "הדודאים". אנחנו שרים איתם. ב - או אוהואוהו של תחילת השיר השלישי, בערך, אני מסתובב אחורנית כדי לראות וליצור קשר עם הנשים ששרות מאחורי. נתקל ב - "כן! מה הבעיה ?!" .

אפשרות אחת: את הבעיה. באנו לשמוע אותם לא אותך. מה נראה לך ?!

אפשרות שניה: אי אפשר ללמד את האנשים כאן תרבות. לא ככה מתנהגים בתיאטרון.

אפשרות נוספת: הגיע זמן שתשתקו ותתנו לשמוע את הזמרים האמיתיים.

ואני, אל מול ה "כן! מה הבעיה ?!" חייכתי ואמרתי, רק רציתי להגיד שלום. כל כך בקלות זה יכול היה להתדרדר לעימות או אלימות.

זה ערב התרמה לטובת המקלט לנשים מוכות. אני קרוע בתוכי. מצד אחד, מרגש אותי מאד שכל כך הרבה אנשים התכנסו יחד לתרום ולהגיד תודה ולפרגן למפעל הזה. הרבה מתנדבים. הרבה תורמים. ומצד שני, למה המדינה לא דואגת תקציבית באופן מספק כך שלא יהיה צורך בתרומות פרטיות כדי לממש מפעל כה חשוב. מרגש מאד גם נאומה של פרופסור רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, בו היא מציינת שלכונו יש אחריות לטפל בחוליות החלשות בחברה, ושעל כל מוסד אקדמי לקחת על עצמו התייחסות לאתגרים חברתיים של הארץ הזאת.

ובוודאי שאסף אמדורסקי וישראל גוריון מרגשים מאד. השנה שלפני שעליתי לארץ, 1962, ילד בן 10, שמעתי כל יום את השירים של הדודאים בפטיפון בבית הורי. אין לי מושג איך אבי הצליח לקנות עוד בארגנטינה תקליט של הדודאים. ידעתי את השירים בעל פה, ואת סידרם, וקול ראשון וקול שני. זה היה סל הקליטה שלי.

בסוף הערב בדרך החוצה, אני משוחח עם הנשים שישבו מאחורי. מי זאת שאמרה לי "כן ! מה הבעיה ?!" אני שואל. אני אומר לה, וודאי חשבת שהסתובבתי כדי לנזוף בך, או לבקר אותך, או לגעור בך. נכון? הי מהנהנהת. רק רציתי להגיד שלום, להתייחס לזה ששרנו יחד. אני משיב. את מאד דרוכה , נכון? כן.

היא מאד דרוכה, אני מאד דרוך, אנחנו מאד דרוכים. דורכים. נדרכים מחפשים דרך. מדרכה. מה אנחנו כל כך דרוכים? למה אנחנו כל כך על קפיצים ותגובתיים לכל רעש, צליל, מבט? מה אנחנו כל כך על היכון? כאילו שבכל רגע השמים יפלו? תתמוטט הרצפה? יקחו לנו את המדינה? נכון שקשה. כן קשה היום-יום. קושי תפקודי, איך בכלל משפחה צעירה מחזיקה שתי קרייריות ומגדלת ילדים ומשלמת משכנתא? ואלה שאין להם תעסוקה? ואלה שאינם יכולים לקבל משכנתא. ועוד ועוד..... ובכל זאת, למרות שקשה, מה אם היינו מוותרים מעט על הדריכות, נושמים יותר, מתרווחים מעט, שמים פסיק בין דבר לדבר. מה אם היינו מוותרים על האמונות שמתחת לפני השטח שיוצרות את הדריכות המתמדת הזאת, שבפוטנציאל שלה היא תיצור משהו על הספקטרום שבין אלימות להתקף לב, או את שניהם. וזה תלוי כבר בי ובך. האם אנחנו מוכנים לוותר מעט על הדריכות?

תירגול יומי:

לנשום יותר כשמישהו פונה אליך. אל תניח/י מראש שהם נגדך. תנשום/תנשמי, שימו פסיק בין דבר לדבר. אולי כל מה שהאחר מבקש זה מה שגם את/ה מבקש/ת : חיבור שבין בני אדם. זה פשוט לחייך ולהגיד שלום.