מי אמר אני ולא קיבל ?

"ווי יזרעאליס נוו האוו טו פייט טו גט וואט ווי דזרב"

"We Israelis know how to fight to get what we deserve"

"אנחנו הישראלים יודעים איך להילחם כדי לקבל את מה שמגיע לנו". זה המשפט ששמעתי כשעמדתי בתור להחזר המע"מ בשדה התעופה ב Madrid. לא בא לי בטוב. בכלל לא בא לי בטוב, בתום שמונה ימי סדנא של נוכחות ואימפרוביזציה. ויחד עם זאת, כמה מצוקה וחוסר אונים מתגלים באמירה הזאת! חוסר האונים אל מול שוטרת המכס שלא מבינה אנגלית, יכול להוציא מבחור ישראלי צעיר כזו אמירה קולנית, תוקפנית ומאיימת.

חוסר אונים

זה יושב על מצע של קרקע פוריה או עקרה, שאכן יום יום אנחנו נתקלים בארץ בחוויה שכלקוח אל מול עסק קטן או גדול או אל מול הממסד, אנחנו צריכים אכן להילחם כדי לקבל את מה שמגיע לנו. כמו למשל, ניתוק מיידי מהטלביזיה בכבלים, החזר מקופת חולים, אישור שפקס ששלחנו התקבל, תשלום תביעה מחברת ביטוח, והרשימה ארוכה מאד. זה יום יום. ואנחנו מגיעים לחו"ל וגם שם?! יש לי הרבה הבנה וחמלה לבחור הזה עם כל הקושי שהיה לי להיות עד לסיטואציה הזאת. ויש לי גם נזיפה בעצמי, שלא הייתי מספיק נוכח כדי לומר לו, תקשיב, אני יודע ספרדית, אולי אני יכול לעזור לך? ולצד זה יש לי גם לא מעט ביקורת.

ביקורת

ואם לי זה לא בא בטוב, אני שחי בארץ וחשוף לסגנון כזה של דיבור והצהרות כמעט על בסיס יום-יומי, איך זה נחווה על ידי האירופאים? נדמה לי שאני לא טועה אם אומר שאנחנו לא אהודים במיוחד בחו"ל. בטח לא באירופה. מן הסתם שוטרת המכס תייצר מחשבה מכלילה, הישראלים הם ככה וככה, מה גם שהבחור אומר "אנחנו הישראלים ". ומי יודע כמה עוד אנשים שמעו אותו? מה זה עושה לנו? מה אנחנו עושים לעצמינו? אני שוקל אם זה נכנס תחת הקטגוריה של "אנחנו האויבים הכי מסוכנים לעצמינו". ואני חייב להיות נוקב עם עצמי ולשאול את עצמי בכנות : ומה איתי? מתי יוצאות ממני הצהרות ואמירות קולניות ותוקפניות? כאלה שמאיימות על הסביבה כי אני לא מקבל מענה לצרכים שלי ואני מכריז – מלחמה. הנה אני בא בכל כוחותי ובכל הכוחניות שלי להסתער. כי אני לא קיבלתי מענה לצרכים שלי כמו שאני חושב שאני אמור לקבלם. ומה זה בכלל הדבר הזה של לקדש את הצרכים שלי? אני חייב להישיר מבט ולבחון את עצמי בשותפות שלי לתופעה הזאת.

אחרת

ומה יכול היה להיות אחרת ? מה שאכן התפתח. הבחור ניגש לחלון שליד המכס, איפה שבסופו של דבר מחזירים את הכסף אחרי שהמכס שם חותמת. וביקש מהפקידה שתתווך בינו לבין השוטרת. היא ידעה גם אנגלית וגם ספרדית. ויצרה גשר. האם זה היה חיוני לעבור דרך צעקות? אני לא בטוח . זה לא עוזר לנו בעולם לספר על עצמינו דרך קולניות ואלימות. אפשר אחרת. ואחרת זה אומר לקחת אחריות רגשית על אותו רגע של חוסר אונים, לנשום, ליצור טיפת מרחב, לא לפעול על פי הרגש אלא לתת לעצמי זמן להתבונן ולחפש דרך. אחרת. מתוך איזושהיא בגרות רגשית לא הישרדותית.

תירגול יומי:

אם את/ה בעמדת נתינת שירות – תנסו לעבור לעמדה פנימית של "אנחנו שמחים לתת שירות" לשם כך אנחנו כאן. זה תירגול יומי עד שנמצא את השמחה האמיתית בנתינה. ואם את/ה לקוח בסיטואציה מתוחה – האם את/ה יכולים להביא למרחב ניכוח אחר שיאפשר לנותן השירות להיזכר? אנחנו יכולים לעזור אחד לשני, משני עברי המיתרס. היום אני כאן, מחר אני שם. מה זה משנה?